קישור לפלייליסט מתורגם של האלבום ביוטיוב
The Final Cut, לחצות לבלי שוב, הוא אלבום האולפן השנים-עשר של פינק פלויד (1983), אם כי הוא כמעט אלבום סולו של רוג'ר ווטרס, שכתב, הלחין וביצע את כל השירים מלבד שיר אחד בו גם דיוויד גילמור שר. הוא גם האלבום האחרון לפני פרישתו של ווטרס מפינק פלויד.
זהו אלבום המלחמה הגדול ביותר של ווטרס, ואולי בכלל בהיסטוריה של המוסיקה המודרנית. הנושא חוצה לרוחבו של רוב האלבום ומעמיק בו מזוויות שונות; מביקורת כללית ופציפיסטית נגד מלחמות, דרך ביקורת ספציפית ונוקבת על מנהיגי העולם הקולוניאליסטים ועד לשירים בהם ווטרס פורש את סיפורו האישי כבן לאב שנהרג במלחמת העולם השנייה.
זו יצירה שנעה בין המימד האישי ביותר, אל תוך הסיפור הלאומי הבריטי, ואל המסר האוניברסלי של ערך החיים השווה והמוחלט של כלל בני האדם.
השירים האישיים בהם ווטרס נחשף - מצמררים. הוא חוזר לזיכרונותיו כילד שאיבד את אביו, וממשיך לתאר כיצד נמשכת ההתמודדות עם ההתבגרות, כיתום אשר נושא בתוכו חלל שמלווה אותו לקשרים החברתיים בחייו ולזוגיות.
בשיר When The Tigers Broke Free ווטרס מתאר את הקרב על גשר אנזיו באיטליה, אותו קרב בו אביו נהרג, יחד עם שאר החיילים בגדוד בו שירת.
מספר שירים נסובים מזוויות שונות על "חזון אחרית המלחמות" - חזון אוטופי של שלום, חברה הוגנת ובטוחה ללא אלימות. השיר The Gunners’ Dream מתאר את החלום אותו הוא מייחס לאביו, ובו הוא קורא לנו לאמץ את החזון, מבקש מאיתנו להפנים אותו. השאיפה הזו לטפח עולם טוב יותר, רודף שלום והוגן, נראית לווטרס כצידוק האפשרי היחידי לקורבנות המלחמה, ולכן הבגידה של מנהיגי העולם הרודנים כל כך חריפה בעיניו.
ווטרס תוקף חזיתית את מרגרט תאצ'ר שהיתה ראש הממשלה באותה תקופה (בשירים הוא קורא לה "מגי") בעקבות מלחמת פוקלנד, בה תקפה בריטניה בראשותה את ארגנטינה בעקבות הסכסוך על איי פוקלנד. ווטרס תפס את המלחמה הזו כבגידה בחללי מלחמת העולם השניה, במורשת שהם השאירו במותם, ובהבטחות לשלום.
בשיר האחרון באלבום, Two Suns in the Sunset, ווטרס מתאר נבואה דיסטופית של מה שניתן להבין כפיצוץ גרעיני והתפרקות של האנושיות המחזיקה את המוסר. אך במשפט שחותם את האלבום הוא מזכיר לנו שוב את המסר העיקרי של תפיסתו האוניברסלית-הומניסטית: "אוֹיְבִים וִידִידִים, כֻּלָּנוּ בַּסּוֹף שָׁוִים".
הטקסטים הם מהרגישים, המעמיקים והמורכבים שכתב ווטרס. לאורך האלבום הוא שר ובוכה וצועק ולוחש, חושף את עצמו בתיאטרליות במנעד רחב של רגשות. כל אלו, בנוסף להפקה עשירה באפקטים קוליים, הופכים אותו לאלבום אינטנסיבי וסוחף, לעתים מטלטל.
אפשר להעמיק ולבקר את ווטרס על הסתכלות חד ממדית בנוגע לתפיסה הפוליטית שלו כפי שמתבטאת במספר שירים באלבום, דבר שהוקצן ביותר בשנים הבאות, במיוחד ביחסו לישראל, אבל ייתכן שלא זה המקום, לדעתי חשיבות היצירה הזו לא תיפגם בשל זה והמסרים האוניברסליים שעוברים בה גדולים מדעותיו האישיות.
